בשבועיים האחרונים לא הצלחתי לכתוב
את הניוזלטר הקבוע שלי לקהילת המנויים שלי.
הניוזלטר השבועי שאני כל כך נהנית להכין לכם,
עם כל מיני עדכונים, ומאמר חדש, והשיעור הכי קצר בעולם…
פשוט לא הצלחתי.
אמנם הוצאתי אימייל פה, אימייל שם,
כי הייתי בעיצומה של ההרשמה לקורס שנפתח בקרוב,
אבל לא עשיתי הרבה יותר מזה.
בקורס שלי לשיווק באימייל,
אני מלמדת את בעלי העסקים,
שהדבר הכי עוצמתי שמרוויחים
כשעושים שיווק נכון באימייל,
זו מערכת היחסים שנוצרת עם קהילת המנויים שלך,
גם אם את חלקם הגדול, לא פגשת מעולם.
אז הושבתי את עצמי היום ואמרתי לעצמי:
"פשוט תכתבי, שתפי את הקהילה שלך, ותשלחי".
אז האמת היא שבחודשים האחרונים,
אני עוברת עומס אישי, שמעורבבת בו שמחה עם עצב.
מצד אחד, הייתי עסוקה בהכנות לבר המצווה של בני,
(שהתקיימה לפני שבוע, בשעה טובה)
וכמובן שזו שמחה מאוד גדולה.
ומצד שני, פרידה ופינוי הבית של אימא שנפטרה בקיץ.
לא תיארתי לעצמי עד כמה פינוי בית הורים,
יכול להיות כל כך תובעני מבחינה רגשית.
זה אבסורד,
מצד אחד, אני ממיינת את החפצים של אימא,
(אבי נפטר כבר לפני מספר שנים)
ובפועל, אני מרגישה שאני ממיינת את החיים שלי,
את הילדות שלי, הזיכרונות שלי.
נפרדת מאימא, ונפרדת מהיותי בת של מישהי.
ובשבועות האחרונים פתאום הבנתי,
שאני לא נותנת לעצמי את הלגיטימציה להיות באבל,
שעטתי מפרויקט לפרויקט, רק כדי לא להרגיש את הכאב.
אבל הכאב לא מעניין אותו התוכניות שלי.
ובמהלך חופשת הפסח, זה הציף אותי,
והבנתי שאני רוצה לדחות את כנס החדשנות היצירתיות,
לתקופה שלאחר הקיץ.
זה מצחיק, כל כך דיברתי ופימפמתי את זה,
וכבר פתחתי במבצע למציאת שם לכנס
(זה כמובן נשאר תקף למועד החדש)
וכבר התחלתי לסגור דברים שקשורים לכנס,
וכל הזמן הרגשתי שאני עושה את זה, על אוטומט,
ללא השמחה וההתלהבות שיש לי בדרך כלל.
והבנתי שדווקא בנושא הזה של יצירתיות וחדשנות,
שזה נושא שהוא בדמי, ויש לי כל כך הרבה מה לתת,
עם כל כך הרבה תוכניות ורעיונות לכנס המדהים הזה,
אני רוצה לעשות את זה באנרגיה המתאימה, בעיתוי המתאים.
אז החלטתי לדחות את הכנס לאחר הקיץ,
לאחר פינוי הבית של אימא,
לאחר העיבוד של כל מה שעובר עליי.
לאחר סגירת המעגל הפרטי שלי.
ולעשות זאת, ברמה ובאנרגיה הראויה לפרויקט כזה גדול.
(וכמובן, שאעדכן אתכם על התאריך החדש)
ובינתיים?
כמו שאמרתי אתמול לחבר/קולגה יקר,
בתחום שלנו, של העסקים המבוססים על האדם שמאחורי העסק,
קשה לפעמים לעשות הפרדה בין המקצועי לאישי.
האם זה טוב או רע?
אין לי מושג, זה פשוט ככה.
זה אומר שכמובן שאמשיך לשווק ולדוור,
ואמשיך להוציא את הניוזלטרים שאני כל כך אוהבת לכתוב,
ואמשיך לעשות פעילויות לקהילה שלי,
ואמשיך למכור את המוצרים והשירותים שלי.
(ואני מאמינה שגם אוציא בקרוב,
פוסט תובנות על מערכת יחסים בין הורים וילדים)
וסביר להניח שלצד הקושי בפינוי הבית, וסגירת המעגל הפרטית שלי,
אמשיך לשמוח ולעשות דברים, כדרכם של החיים,
המערבבים בין העצב לשמחה, כדי שלא יהיה לנו משעמם לרגע.
אבל האנרגיה המאוד עוצמתית ואינטנסיבית,
שנדרשת לי לכנס חדשנות ויצירתיות,
תתעורר בי שוב בקרוב.
וזו הזדמנות לומר,
תודה שאתם בקהילה שלי,
תודה שאתם קוראים אותי,
תודה שאתם לקוחות שלי.
באמת ששום דבר לא ברור מאליו.