בשבוע שעבר הלכתי לבית העלמין.
בלב כבד ניגשתי לחלקה בה מרוכזים הקברים
של כל ההחלטות שקיבלתי בימי חיי.

שורות שורות של קברים דוממים,
בהם מונחות ההחלטות שלי.
שותקות לעד.
סוף סוף, שותקות לעד.

קבורות שם החלטות שנפטרו בשיבה לא טובה,
החלטות שהתקבלו לפני שנים רבות ובמהלך החיים ננטשו בלי סיבה,
לטובת החלטות אטרקטיביות ורעננות יותר.
וכך, בבדידות עזובה ומבלי שטרחתי לבקר אותן אפילו פעם אחת
הן מתו מהזנחה פושעת.

קבורות שם החלטות שמתו מוות פתאומי.
באמצע החיים, בשיא פריחתן, הן נקטפו במפתיע.
סיבת המוות לא ידועה עד היום, אולי דום לב.

אבל הכי מכמירות לב, הן אותן החלטות צעירות.
כל כך צעירות שאפילו לא הספקתי להעניק להן שם וכבר החזירו נשמתן לבורא.
ועל קברן מופיע רק שלט מיותם: "כאן קבורה החלטה אלמונית".

ניגשתי אל הקבר הטרי של ההחלטה האחרונה שנפטרה במפתיע.
עמדתי מעל הקבר ובגרון חנוק הבטחתי לה:
מותך לא היה לשווא.
מהיום אעשה הכל כדי להבטיח שאת תהיי הקרבן האחרון.

ממעמקי הקבר שמעתי זעקה:
"תתביישי לך, רוצחת החלטות".

נשברתי והתחלתי לבכות.
בעודי מתייפחת, אני שומעת את צעדיו המתקרבים של שומר בית העלמין:
איש זקן, עם פנים טובות וחכמות.

הוא ניגש אליי, ליטף את ראשי ונאנח:
"אני מכיר אתכם.
כל כך הרבה אנשים טובים באים לכאן, לבית הקברות של ההחלטות,
מתייפחים ומבטיחים שזה יהיה הקורבן האחרון,
אבל שבוע לאחר מכן, מתייצבים שוב
כדי ללוות לקבורה עוד החלטה שנפטרה בטרם עת".

והוא המשיך:
"אם תסכימי לשמוע כמה מילים מאיש זקן כמוני,
אשמח ללמד אותך כמה דברים על החלטות".

הנהנתי בראשי בחיוב, והוא החל להסביר:
"המעשים שלך הם ההחלטות שלך,
וכל מה שעשית או לא עשית השנה
משקף את סך כל ההחלטות האמיתיות שלך.
לדוגמא: אם החלטת לצבוע את הקיר באדום, אבל בסוף צבעת אותו בירוק,
זה אומר שההחלטה האמיתית שלך הייתה לצבוע את הקיר בירוק
כי המעשה הוא שמגדיר את ההחלטה ולא להיפך.

הדבר המשחרר ביותר שאת צריכה לדעת על החלטות
הוא שעדיף מעשה קטן על פני החלטה גדולה.
כשאת מוותרת על הצורך להחליט מראש,
ובמקום זה, את פשוט עושה,
את מגלה איך ההחלטה נבנית מתוך העשייה.

והדבר הכי חשוב שעלייך לזכור:
לעולם לא תוכלי לדעת מראש אם ההחלטה נכונה.
לכן, כל כובד הראש המתלווה להחלטה – מיותר.
אין החלטה נכונה – יש עשייה נכונה"

זהו. אני חושב שנתתי לך מספיק חומר למחשבה היום,
סיים שומר בית העלמין את דבריו
והחל לחזור למקומו בעמדת השמירה.

"תודה"…עניתי בהלם,"
"אבל רגע, איך קוראים לך? לפחות אמור לי את שמך?"

הוא עצר לרגע. חייך. הושיט את ידו ואמר:
"בונד. איציק בונד."
*************************************************
את הפוסט הזה כתבתי לכבוד יום כיפור לפני שנה,
עבור שבועון לאישה.
והיום אני מקדישה אותו באהבה לט',
אחת המנויות המקסימות, שפנתה אליי במייל בערב החג.

ולכולכם, שתהיה שנה של עשייה.
רוזין רוזנבלום.