אם לא קראת חלק א'- מומלץ קודם לקרוא אותו כאן

המשך הסיפור

המרד הראשון שלי היה בכפתור.
הכפתור ההוא שנמצא בכל טופס הרשמה להשארת פרטים.
זה שבדרך כלל כתוב עליו:
"כן, קדאפי, אני רוצה לקבל טיפים במתנה".

ישבתי עם עמרי רווח שבזמנו עזר לי לפתוח דף עסקי בפייסבוק,
בנינו את טופס ההרשמה לסדרת השיעורים במתנה,
והוא שאל אותי:
"מה את רוצה לכתוב על הכפתור?"

הכתבתי לו: "כן, רוזין אני רוצה לקבל את סדרת השיעורים במתנה".

ופתאום התעצבנתי.
לא רוצה לכתוב את הטקסט הבנאלי הזה.
עמרי הסתכל עליי באדישות הלא מתרגשת שלו ואמר:
"תכתבי מה שאת רוצה, רק תחליטי מה לכתוב".

ואז קלטתי.
אף אחד לא כופה עליי כלום. אני הסוהר של עצמי.
אני זאת שהפכתי את עצמי לבלתי נראית.
הלכתי הביתה והחלטתי:
אני אכתוב מה שבא לי על הכפתור,
גם אם לא כולם יבינו ואני אפסיד לקוחות.

אני יודעת, זה כולה כפתור.
אבל ההחלטה הזו הייתה בסיס לכל ההחלטות בהמשך:
אני מפסיקה לכוון לכולם.

הבנתי שמה שמפריע לי להיות בלתי רגילה,
הוא הצורך שכולם יאשרו אותי.

אדם בלתי רגיל, אינו מוצלח יותר או כשרוני יותר מאנשים אחרים,
אלא הוא מי שמאשר את הקול שלו ואת המחשבה החופשית שלו,
בלי לחכות לאישור של הסביבה.

אחד הדברים שיועצי שיווק אומרים הוא
להגדיר מי הלקוח שלנו.

עסק בלתי נראה אומר לעצמו:
הלקוח שלי הוא כל מי שצריך את המוצר שלי.
עסק בלתי רגיל אומר לעצמו:
הלקוח שלי הוא מי שרוצה את המוצר שלי באופן שאני מגיש לו אותו.

אנשים לא קונים מוצרים. הם קונים חוויות.
ואופן ההגשה הוא הדרך בה אני מעצימה ללקוח את החוויה.

פעם קניתי זוג נעליים שרציתי כבר הרבה זמן.
הן היו מושלמות ואיכותיות בדיוק כמו שרציתי.
כשניגשתי לשלם,
המוכרת ארזה לי אותן בשקית בד מדהימה ביופיה.
הלכתי ברחוב עם זוג נעליים שחשקתי בהם מאוד,
ואשר עלו לי כמה מאות שקלים…

ו…לא הפסקתי להתלהב מהשקית.

עסק בלתי רגיל מקפיד לספק מוצר איכותי ולומר אמת,
אבל גם כל הזמן שואל את עצמו: איפה השקית?

והשקית של העסק שלי, כמו של כל עסק,
כבר קייימת במחסן המחשבות החופשיות,
יחד עם אינסוף שקיות מדהימות אחרות
שמחכות בסבלנות שנגלה אותן.

בקרוב
כנס חדשנות ויצירתיות בשיווק ובעסקים
שריינו את  – 27-28.5.15