עד ספטמבר 2010 הייתי שקופה.
בלתי נראית.
עוד עסק קטן שנבלע בין הרבה עסקים אחרים ונאבק כמו הרבה עסקים אחרים.
מצד אחד, בתוכי בערה הידיעה שיש לי הרבה יותר להציע לעולם,
ומצד שני, כלפי חוץ הסתובבה אישה בלתי נראית,
שמנסה נואשות להתאים את עצמה לחוקים, רק כדי להצליח.
קרוב לעשר שנים שאני מלמדת כתיבה שיווקית וקופירייטינג, ושיווק.
אני יודעת שאני טובה במה שאני עושה.
אבל כמה אנשים ידעו את זה עד ספטמבר 2010?
מי שכבר הגיע אליי, ידע את זה.
הבעיה הייתה: האנרגיה האדירה שהייתי צריכה להשקיע
כדי להביא את האנשים אליי.
בשנים הראשונות, עוד עסקתי בהדרכה לצד היותי שכירה.
חששתי לקפוץ למים של חיי העצמאות העסקית.
בשנת 2007, עשיתי את הצעד.
התפטרתי ופתחתי את בית הספר שלי לכתיבה שיווקית.
"החממה" קראתי למקום.
כמה חלומות התרסקו בחממה.
כל כך רציתי להצליח שעשיתי לא מעט טעויות,
אבל הטעות הגדולה ביותר הייתה שהפכתי את עצמי לבלתי נראית.
שכרתי מקום, ופרסמתי כמו כולם
מחניקה את היצירתיות שלי,
כי בית ספר רציני צריך לדבר רצינית.
וכל צלצול בנייד, הייתי משתיקה את הבן שלי,
שלא ישמעו שהמדריכה הרצינית לכתיבה שיווקית, עובדת מהבית,
וחס וחלילה, יש לה גם חיים פרטיים.
ובחרתי צלצול רציני לטלפון, שיחשבו שהגיעו לבית ספר רציני.
עשיתי הכל כדי להידמות למתחרים שלי. ניסיתי להיות חיקוי שלהם.
עד שהפכתי לבלתי נראית.
כי למה שירצו לבחור בחיקוי כשאפשר לבחור במקור?
עד ספטמבר 2010, הייתי עוד עסק קטן
שקוף, בלתי נראה.
עד שנמאס לי.
עד שהבנתי שאני צריכה לבחור:
להיות בלתי נראית או להיות בלתי רגילה?